לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים

ארבה ניתן, ואף מותר לאכילה, ולכן קרה לו מה שקרה לערוב בפרשה הקודמת, שלא נשאר מהם אחד. בספר העיטור ובבית-יוסף (יו"ד סי' יג) מובאת שיטה תמוהה של רב סעדיה גאון, שלפיה חגבים (וכן דגים) שנאספו כשהם מתים, אסורים באכילה. הקושי הוא מהתוספתא בתרומות: "אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים, ואינו חושש".

יש שביאר שלדעת רס"ג צריך שבשעת האסיפה יהיו הדגים והחגבים עדיין חיים, והדבר תמוה: וכי זקוקים הם לשחיטה קודם אכילתם?!

האמת היא שקרה כאן שיבוש גדול. הרס"ג בפירושו לתורה על הפסוק "ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא,יא) מרבה להתווכח עם "אחד החדשים" (כלומר: הקראים) הסובר שנבלת דגים דינה כנבלת העוף, ושדגים שמתו נחשבים כנבלה ואסורים באכילה. בנסיונו להסביר את דעת אותו קראי הוא אומר, שהקראי הצריך לדג אסיפה כיון שכתוב בו "אם את כל דגי הים יאסף להם" (במדבר יא,כב). אבל רס"ג עצמו מסכם ואומר: "ובא בקבלה (כלומר: במסורת חז"ל) שהארבה כדגים אינן צריכים שחיטה ולא אסיפה, אלא מותרים הם בכל אופן ואף כשהוא חי מתנועע."

בימינו קוראים לסילוף כזה: הוצאת דברים מהקשרם. רק עיון שטחי בדברי רס"ג יכול להביא לידי כך שהדעה שאיתה הוא מתווכח ומרבה לסתור הופכת להיות כאילו הדעה שלו.

עוד על פרשת בא - במדור "על הפרשה" האנציקלופדיה התלמודית בפרשת השבוע