ביעור שביעית

חז"ל קבעו זמנים שונים שבהם צריך לבער פירות שביעית, זמן מיוחד לכל פרי ופרי, למשל: ערב פסח לענבים, ל"ג בעומר לאתרוגים, וחג השבועות לזיתים.

חז"ל שיערו שבזמנים אלו כבר כלה לחיה מן השדה. באופן דומה שיערו בפירות רבים אחרים.

הלכות אלו נלמדות מפסוק בפרשתנו: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" - מהי הרבותא שהבהמה שברשותנו תאכל?! אם חית השדה אוכלת מהיבול של שמיטה, בהמתנו על אחת כמה וכמה? על כך סמכו חז"ל (כך דעת הרמב"ן, שזהו דין דרבנן, ולא דאורייתא) את דרשתם: "כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית" - כשכבר אין פירות על העצים, כולם נשרו או נרקבו, שוב אין להחזיק אותם פירות, ויש לבערם מן הבית.

אמרנו "לבערם" - אם כן, לכאורה היינו צריכים לנהוג בהם כמו בביעור חמץ - לשורפם במו אש. אכן, יש הסוברים (למשל: הרמב"ם) שכך היה עלינו לעשות. אולם למעשה נוהגים כדעה שיש להוציא את הפירות הללו מהבתים ולהפקירם. אחרי שבוצעה פעולת ההפקר, מותר לחזור ולזכות בהם. למרות זאת לא מצינו תנועה גדולה של "מחפשי מציאות" שמיהרו לזכות בפירות (או בתוצרת פירות, כמו יין ושמן, ריבות ומרקחות) כיון שהמפקירים רשאים היו להפקיר לפני שלושה מאוהביהם, בסומכם עליהם שהם לא ימהרו לנצל את ההזדמנות.

ע"פ הערך בעור-שביעית בכרך ד